No. 5: Dirty mixes are for IRS support representatives

מרץ 7, 2011 - תגובה אחת

אני חושב ש-210 הוא מספר משמעותית פחות יפה מ-90. אולי יש לי מטען אסטתי עמוק נגד מספרים תלת ספרתיים (בכל הנוגע למספרים של אוטובוסים). אולי זה הרעיון של סדרת מספרים עוקבת שמתפספס מכיוון שאנשים לא קוראים לקו 'שתיים-אחת-אפס' אלא 'מאתיים ועשר'.
'לאור כל זאת, ולמרות שבימים אלה אני נוסע בקו-210 למקום העבודה החדש ברמת החייל, אין סיבה אמיתית לחשוש ששם הבלוג עומד להשתנות ל'קו 210 מיקסטייפס (חשש שללא ספק קינן בלבכם).

ועם זאת, אני מרגיש צורך לתת ביטוי לשינוי. כי יש שינוי. קודם כל קו 210 הוא לא באמת 'קו' במובן המלא של המילה, אלא יותר כמו 'הסעת בוקר'. ישנם שלושה אוטובוסים ביום. המוקדם ב-8 בבוקר, המאוחר ב-9. הוא יוצא מהכרמלית ונוסע על דיזינגוף עד לנמל ומשם דרך רוקח לרמת החייל. בקיצור – קו הייטקיסטים. כי מה יש ברמת החייל חוץ מחברות היי-טק? מסעדות. אבל מי שעובד במסעדה לא מגיע אליה כנראה ב-9 בבוקר.

גם קו 90 הוא קו הייטקיסטים (או לפחות ככה אני מרגיש), אבל 210 עוד יותר. חברת דן (ומדינת ישראל) דואגת להייטקיסטים. מה שמביא אותי לנקודה האחרונה – קו 210 מופעל על ידי דן ולא חברת מטרופולין. אין יותר וויפי, אין יותר לדעת מתי האוטובוס יגיע לתחנה. שנאמר: חזרת לדן – חזרת הביתה.

No. 5: Dirty mixes are for IRS support representatives

לינק לפודקאסט

רשימת הקטעים:

00:00 Ween – I'm Dancing in the Show Tonight

01:07 Elton John – Goodbye Yellow Brick Road

02:12 Aphex Twin – At The Heart Of It All

03:43 Datarock – Sex Me Up

04:30 Nicki Minaj – Roman's Revenge (feat. Eminem)

05:34 The Prodigy – Omen Reprise

07:00 Metronomy – She Wants

10:37 Genesis – I Know What I Like (In Your Wardrobe)

11:42 Daniela & Ben Spector vs. Nikka Costa – Cut It Like a Feather

16:32 Thomas Dvorak – Nanorobot Tune (Machinarium OST) (speech by Saul Williams – 5 senses)

18:33 Robert Wyatt – Gharbzadegi

No 4: Everybody's Throwing Di*k

ספטמבר 17, 2010 - 2 תגובות

זה לא רק אני. גם קו 90 הגיע היום ב-40 דקות איחור. האמת שכשאני חושב על זה נתקלתי לאחרונה בכמה חיפופים קשים מהמגזר הפרטי. במובן הזה מטרופולין עשו משהו חכם – הם צמצמו את הציבורי בתחבורה הציבורית. לא שאני תמים וחושב שהם עשו את זה בחכמה, אבל יצא להם לעשות משהו חכם.

כבר כמה זמן חשבתי על זה שראוי שאני אפרט את מגוון השינויים שנכנסו לקו 90 מאז שעבר מידיה השמנמנות והעייפות של דן לאלו הלא פחות שמנמנות אבל כנראה פחות עייפות של מטרופולין. בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט על חדוות ה-wifi, וכמה כיף זה שאפשר לדעת בדיוק (פלוס מינוס 3 דקות) מתי האוטובוס מגיע לתחנה ולא להתייבש בשמש. אבל מאז הראשון למאי (בו השיקו מטרופולין את קו 90 החדש)כבר עבר מספיק זמן בשביל הציוד החדיש של מטרופולין להתקלקל. השירות שאמור ליידע מתי האוטובוס אמור להגיע לא עובד כמעט כל הזמן, וברגעים אלה אני כותב פוסט זה לא בבלוג של האתר אלא בוורד, שכן ה-wifi גם לא עובד.

אבל לצאת עם פרסומים על wifi ושאר שיגועים ולא לדאוג שהם יעבדו זה לא חכם במיוחד (זה גם היה צפוי במידת מה). יותר מעניין מה שקרה לחוויית הנסיעה. למי שלא זוכר איך אוטובוס של דן נראה אני מפנה לפוסט המאלף שכאן לרענון קטן. האוטובוסים של דן, לטוב או לרע, הם מרחבים ציבוריים. קודם כל יש את הכסאות הלא ברורים האלה שפונים נגד כיוון הנסיעה, אלה שכשאתה יושב בהם (כנגד שיקול הדעת הבריא שלך) כל האוטובוס בוהה בך. אבל זה לא רק זה. האוטובוס בנוי עם שיפועים. יש איזורים גבוהים ויש נמוכים. באוטובוסים של מטרופולין (כמו באוטובוסים של אגד, או של רוב חברות האוטובוסים לצורך העניין) כל הכסאות באותו גובה, ובנוסף לכך המושבים גבוהים. התוצאה – הנוסעים לא רואים אחד את השני. מעבר לריפוד האפרפר מבצבצות פדחות אלה או אחרות, אבל אף פעם לא פנים, שכן כל פני הנוסעים פונות לאותו כיוון.

אני חושב שבזמנו הכרתי את הפנים הקבועות של נוסעים בקו 90. לפחות את אלה שנסעו בשעות שלי. בימים אלו, יש את אלה שאני מזהה בבוקר, כשאני עדיין לא הוצאתי את הספר או המחשב ואני מציץ מי עולה בתחנות הראשונות. אבל גם זו פעילות לא מושכת במיוחד. הנה שדה הראיה שלי בעת כתיבת פוסט זה:

אני בשוק שלא צעקו עלי שאני מצלם עם פלש

פדחת (כנראה) נשית

זה פחות או יותר מה יש. משענת אפורה ממול, חלון מימין (אם התמזל מזלך) ומדי פעם פדחת. זו חווית הנסיעה. יש משהו בזה שמזכיר תאי רכבת כמו בסרטים זרים (או סרטי הארי פוטר), אלה שיש להם דלת ושיוצרים בידוד לך ולשותפך לתא (או שותפך למושב במקרה של האוטובוס). ואני מניח שעבור רוב הנוסעים הפרטיות הזו במרחב הציבורי די מנחמת.

אותי זה קצת מדכא. גם בגלל שאני אוהב לבהות באנשים וגם בגלל שהמושבים צפופים יותר ולכן פחות נוח. ואולי אני גם מתגעגע קצת למושבים היחידים. אבל אני חושב שאחד הדברים שהכי מפריעים לי זה שתוצר לוואי של זה הוא פירוק התודעה הציבורית. אם כולנו רק פרטים שנוסעים באוטובוס, אנחנו מפסיקים להיות ציבור. אני בטוח שיצא לכם כבר פעם לשבת באוטובוס של דן (אפילו לא יותר מדי מקדימה) ולשמוע איזו נוסעת (לרוב מבוגרת) נוזפת בנהג על זה שהוא איחר או לא עצר בתחנה. אתה ממש יכול להרגיש את הלחץ של הנהג כשהוא יודע שחצי אוטובוס עכשיו שומע שנוזפים בו. כזה דבר לא יקרה יותר בקו 90. היום הנוסעת עלתה ודבר ראשון שאלה את הנהג איך היא מתלוננת על זה שהיא חיכתה 40 דקות לאוטובוס. הוא השיב לה כמובן באדיבות את מספר הטלפון של שירות הלקוחות – ושם זה נגמר. אף אחד בתוך האוטובוס לא שמע ובגלל שהכניסה לאוטובוס צרה אני בטוח ששאר הנוסעים שעמדו בחוץ לא שמעו את הפניה שלה. בכלל, אני מזמין אתכם לעלות לאוטובוס של מטרופולין כשהמושבים מלאים. באותו רגע שעומדים על יד הנהג ומביטים פנימה אל המעבר, מנסים לזהות מושבים פנויים, יש משהו בתמונה שמזכיר הסעת אסירים. ועל אסירים אין שום בעיה לזרוק זין.

המיקס הזה הוא לחלוטין *לא* תוצר של זריקת זין. פשוט עבדתי עליו הרבה זמן. לצערי נגמר לי המקום בחשבון החינמי של סאונדקלאוד, אז כרגע זה הפתרון שמצאתי. מי שרוצה לשמוע מהרשת שילחץ על פליי, מי שרוצה להוריד למחשב – כפתור ימני ו-Save as בלינק שמתחת. האזנה נעימה.

No 4: Everybody's throwing Di*k

לינק לפודקאסט

רשימת הקטעים:

00:00 3-2-1 Contact Opening Theme

00:11 Outkast – Bombs over Baghdad

00:40 Why? – The Vowels Pt. 2

02:46 Gonjasufi – Kowboyz And Indians

04:33 Outkast – Last Call

05:43 Mark Ronson & The Business INTL – Bang Bang Bang

07:58 Prefuse73 – Busy Signal

08:33 Arvo Pärt – Fratres

10:27 Amanda Palmer – Idioteque

12:08 XTC – Making Plans for Nigel

13:10 Ben Folds Five – One Angry Dwarf and 200 solemn faces

14:53 Chilly Gonzales – I am Europe

16:04 Mysterious Cities of Gold (OST) – Flight of the Concord

17:36 Ween – Drifter in the Dark

No 3: Friday Morning Mix

יולי 30, 2010 - תגובה אחת

הזנחה. זה תיאור הולם למה שקורה בבלוג הזה. עם זאת, מספיק פוסטים בעולם התחילו בטרחנות של "כבר הרבה זמן לא יצא לי לכתוב פה", "במקור תכננתי לרשום פעם ביומיים" וכו' ולכן אני לא רואה טעם לשעמם את שארית קוראי. הלאה.

הרבה השתנה בחודשים האחרונים. באחת השיחות האחרונות שלי עם רובי איפהשהו בסוף אפריל הוא בישר לי את החדשות. קו 90 עובר לחברת מטרופולין. הכרתי את מטרופולין מלפני כן מתקופת השירות שלי. הם נכנסו כתחרות לאגד בקו הישיר לבאר שבע וחתכו את מחיר הנסיעה לחצי ממה שהיה בזמנו. לא ידעתי אם זה טוב או רע וגם לרובי לא היה נראה שיש דיעה מיוחדת בעניין. הוא אמר שהרבה נהגים עוברים לחברות כמו מטרופולין ונתיב אקספרס בגלל שהן מציעות מחירים תחרותיים לנהגים חדשים. מסתבר שנהגים חדשים אוכלים חרא מבחינת שכר והחברות החדשות מציעות תנאים יותר טובים. כמובן שהמלכוד הוא שאלה לא אגד ודן ולכן תחושת הביטחון (התעסוקתי) פחות גבוהה.

בכל מקרה, מטרופולין נכנסו והביאו איתם חידושים טכנולוגיים שטרם נצפו בישראל. GPS ו-WiFi. כמעט כל האוטובוסים של קו 90 הם עם אינטרנט אלחוטי מה שאומר שעכשיו אפשר לבזבז את הזמן בפייסבוק גם באוטובוס. ה-GPS זה משהו מגניב אחר שמאפשר לך להכנס לאתר או לשלוח סמס ולדעת "בדיוק" מתי האוטובוס הבא מגיע לתחנה מסויימת. אני כבר כמעט לא מחכה לאוטובוסים של קו 90. רק כשיש פקקים (כי אז הערכות הזמנים של ה-GPS שוות לתחת). וכמובן שיש גם צדדים רעים אבל זה לפעם אחרת.

בנתיים אני חונך תוכנת מיקסינג חדשה. היא כיפית וזריזה והנה המיקס הראשון שהכנתי איתה. האזנה נעימה:

רשימת הקטעים:

00:00  שקיעתה של הזריחה – פורטיסחרוף

00:40  Sprite 'Melonball Bounce' [2] – Raymond Scott

01:35 Lunatic To Love – The Presidents Of The United States

03:20  !FairyTale – Volcano

03:36 Preach – Asa Chang Asa Chang  & Junray

03:57  Once Again (Here to Kick One For You) – Handsome Boy Modeling School

07:17 Chromakey Dreamcoat – Boards of Canada

08:20  Dead Duck – Badly Drawn Boy

09:00 Rockin' The Suburbs – Ben Folds Five

12:11  Sweet Adeline Elliott Smith

13:22 Fall Breaks And Back To Winter (Woody Woodpecker Orchestra) – The Beach Boys

15:08  Young Liars – TV On The Radio

17:57 Your Children Aren't Special – Bill Hicks

18:02  Rockets Tail – Kate Bush

18:50 Twelve kingdoms original OST

20:15  Ziggy Stardust – The Moog Cookbook

No. 2: Alex

מרץ 25, 2010 - 9 תגובות

אם רובי הוא הסיידקיק שלי בסאגה של קו 90* אז אלכס הוא אויבי הנצחי (archnemesis). כל בוקר בו אני מגיע לתחנה בעשרה לתשע, אלכס כבר נמצא שם לפני, מתהלך בחוסר נוחות ומתמתח. הכל נעשה עם חיוך לסובבים אותו, אבל מדי פעם מבליח אלי מבט – "אני רואה אותך".

מכונת מלחמה משומנת

אלכס מתכונן לזינוק

כן. זהו אלכס. אל תתנו למראה הפנסיונרי להטעות אותכם. אלכס לא יבחל באמצעים בשביל לעלות ראשון לאוטובוס ולהתיישב במושבים היחידים.

הו הו! המושבים היחידים! לעולם אֶתְהֶה כל עת שאראה אנשים מוותרים על מושבים אלה מרצון. מדוע שאדם ירצה לחלוק מגע עם זר? האם זה יצר סקרנות כלשהו? תפיסה רומנטית לגבי אוטובוסים כמקום בו "יום אחד שהיה נדמה כסתם יום רגיל פגשתי את אהבת חיי שהתיישבה לידי"? כדי להרגיע את עצמי, אני אומר לעצמי שזה נעשה מתוך בורות. אנשים שלא סיגלו לעצמם איסטינקטים בריאים.

בכל מקרה, בקו 90 אין הרבה מושבים יחידים. יש שניים** ליתר דיוק. מה אם כן הבעיה? (אני שומע אתכם שואלים) מושב אחד לך ומושב אחד לאלכס! ובכן תמיד יש בן אדם שלישי שגם רוצה, ולפעמים, מסיבות שאינן תלוית בי או באלכס, אותו אדם שלישי עולה ראשון לאוטובוס***. בשורה התחתונה, אלכס הוא התחרות הכי קשה ולכן אני תמיד מציב את עצמי אל מולו כך שאם אני מנצח אותו – אני בטוח אשב באחד מהכסאות היחידים.

אבל זה לא פשוט. מהרגע שהנהג פותח את הדלת אלכס דוהר פנימה. מעשה מחוצף לכל הדיעות. אדם צעיר יותר היה מקבל מיד נזיפה מהנהג: "שניה אני מתארגן פה! תחכה בסבלנות". אבל מי יצעק על קשיש שגם ככה נראה כאילו הוא בקושי זוכר את שמו. המנייארות הילדותיות – ההתיישבות בכיסא הנוסעים כאילו אנחנו בהסעה ללונה-פארק – מייצרות תדמית של אדם חלש שמוחו החל לבגוד בו. הכל הצגה כמובן. עליך רק להבחין במהירות בה הוא תופס את המקום, את החלקלקות בה הוא ממקם את עצמו בתור אל הנהג באופן שחוסם גם את אלה שלצידו וגם את אלה שמאחוריו, את האופן בו הוא בוחן את מתחריו עוד בשלב ההמתנה ליד האוטובוס, עוד לפני שהנהג הופיע.

אלכס הוא אתגר. בימים שהוא לא נמצא אני יודע שהמושב יחיד יהיה שלי בוודאות. בימים שהוא נוכח אני תמיד חושש. הנסיעה להרצליה לא קצרה ולעולם אין לדעת מי יתיישב לידך במושבים הזוגיים. אבל בעוד ששנינו נלחמים על אותם משאבים, אני לא רואה אותו כמו את בית הרקונן, או אפילו לא כמו שירחאן (מנקודת המבט של קאא).

אנחנו אוייבים אבל אנחנו גם שותפים לדרך. שנינו מבינים את חשיבות העניין שעל הפרק והמאבק היומי נהיה לשגרה בה שנינו מאשרים אחד לשני את מה ששנינו זקוקים לו. אמנם יש חשיבות כלשהי למי מתיישב קודם, והמתיישב ראשון תמיד מבריק חיוך קטן למפסיד, אבל מה שחשוב באמת זה המאבק. בשורה האחרונה, אם יש שני כיסאות ואני כבר תפסתי אחד – תמיד אעדיף שאלכס ישב על הכסא השני ולא איזה סטודנט במכללת לוינסקי שבמקרה הצליח להתברג פנימה לפניו.

קצת אדמיניסטרציה

  1. עירית שיינזינגר המוכשרת עיצבה לוגו יפהפה לקו-90. מעכשיו תוכלו לראות אותו בנגן שלכם כשאתם שומעים את הקובץ במחשב.
  2. אני לא יודע אם זה ברור אבל את המיקסטייפים לחלוטין ניתן להוריד. יש חץ קטן כזה על הנגן בצד הימני שלו (כפתור אמצעי). איכות יותר טובה ועבור מסורתיים שכמותי – יותר כיף.

האזנה נעימה.

רשימת הקטעים:

00:00   The Flying House (Opening Theme)

01:01   Blitzen Trapper – Devil's A-Go-Go

02:11   Beastie Boys – Can't, Won't, Don't Stop

03:37   Fingathing – Walk in Space

05:07   Digital_Me – ואיך שלא (אריאל זילבר)

07:09   Birds and Batteries – The Villain

10:33   Asa-Chang and Junray Feat. Koizumi Koyouko – Senaka

14:34   גלעד כהנא – עסיסי

15:32   Record Club – The Black Angel's Death Song (The Velvet Underground cover)

16:12   Weezer – Dreamin'

18:14   The Beach Boys – She's Goin' Bald

21:09   dEUS – Suds & Soda

21:25   Chilly Gonzales – Futuristic Ain't Shit To Me

22:35   Fischerspooner – Wednesday

24:27   Tensnake – Coma Cat

26:25   Kate Bush – Aerial

27:29   Metronomy – A Thing For Me

30:54   Yasunori Mitsuda, Noriko Matsueda, Nobuo Uematsu – The Trial (Chrono Trigger OST)

31:57   Danger Mouse – Star Eyes (I can catch It) (feat. James Mercer)

34:13   Leonard Cohen – The Guests

34:38   Grizzly Bear – Two Weeks

35:02   M.I.A – Bucky Done Gun

35:53   Lilly Allen – Chinese

37:15   Hot Chip – One Life Stand

39:26   רייסקינדר – גם אני בקטע

* יהיה זה מדוייק יותר להגדיר אותו כמין חיל פרשים כזה שמציל את היום ברגע האחרון סטייל פלקור מהסיפור שאינו נגמר. רק פחות פרוותי.

** האמת שאם מחשיבים את המושב שמאחורי הנהג (זה שמיועד למבוגרים) אז יש שלושה. והאמת שסטטיסטית אין הרבה מבוגרים על הקו הזה ולכן הסיכון בהתיישבות בו הוא יחסית נמוך. אבל כבר יצא לי לקום בכיכר המדינה ולעמוד את שארית הדרך.

*** על מנת להסביר כיצד אירוע כזה קורה אצטרך לפרוש פה את כל התורה העומדת מאחורי תפישת מקום טוב באוטובוס, מה גם שזהו תחום שאני עדיין לומד ושיש אספקטים בו שאני עדיין לא מומחה בהם.

No. 1: Robi

מרץ 6, 2010 - 7 תגובות

רובי הוא אחד הנהגים בקו. הוא בחור נחמד שעד לפני זמן קצר מאד לא ידעתי את שמו (למרות שאנחנו על בסיס "בוקר טוב"). נהג רגוע, לא מתעצבן או צופר. מקטר, אבל במידה הסבירה (ועל דברים הגיוניים). והכי חשוב – אפשר לסמוך עליו. שבוע שעבר ישבתי בתחנה של קו 90 בסמינר הקיבוצים וכתבתי בלפטופ. לא שמתי לב בכלל שהאוטובוס הגיע. למזלי רובי היה הנהג. הוא זיהה אותי וצפר לי כדי שאני לא אפספס אותו. מיקס ראשון מוקדש לו.

רשימת הקטעים:

00:00 The Parent trap OST – Let's Get Together

00:36 Q-Tip – You

03:17 Raymond Scott – The Bass Generator

04:10 Solvant – Operating ease

06:00 Gonzales – The Worst MC

07:26 Nine Inch Nails – Guns By Computers (ft. Saul Willliams)

08:43 Fingathing – Big Bang

10:48 School of Seven Bells – Prince of Peace

13:34 Steve Reich – Six Pianos

14:45 Savath & Savalas  – Te Quiero pero por otaro lado

17:00 Metronomy – Nights Intro

18:05 Meira Asher – Weekend Away Break

18:37 Vincent & Mr. Green – Man

21:04 Metronomy – Trick or Treatz

25:27 Trentemøller – Take Me Under Your Skin

28:42 múm – Illuminated

30:10 Super Furry Animal – Juxtapozed with U

32:54 Supergrass – G-Song

25:25 Presidents of the United States – Bug City

38:15 Les Mystérieuses Cités d'Or OST – Mendoza's Theme

39:05 Frank Zappa – Harder Than Your Husband

השקה

מרץ 6, 2010 - Leave a Response

ברוכים הבאים לקו 90. אם כמוני, עליתם בכרמלית, הנסיעה עד להרצליה פיתוח (מעוז ההיי טק וה-fast food הישראלי) תיקח כ-40 דקות. שעה עם פקקים. אם אתם נוסעים בהסעת הבוקר (אוטובוסים של 8, 8 וחצי ו-9) תגלו שתוך מספר מועט של תחנות האוטובוס מתמלא. חסרי המזל שעולים בארלוזורוב לרוב עומדים כל הדרך עד להרצליה. ובשעות האלה יש תמיד פקק קטן במחלף הסירה.

כמובן שכל זה לא רלוונטי עבורי. אני עולה בתחנה הראשונה. אני אפילו לא מחכה לאוטובוס כי אני יכול לדעת מתי הוא יוצא.  שעה של ישיבה נוחה בכיסא של יחיד (למרות שעל זה לפעמים יש קרבות עם האחרים שעולים בכרמלית) ואני יורד במחלף הסירה. אחר כך צעידה קצרה בשדרות אבא-אבן (השאנז אליזה של הרצליה פיתוח) ואני במשרד.

כך יוצא שמדי יום אני מעביר שעתיים בנסיעות מכאן לשם ובחזרה. החלטתי לנצל אותן כדי להכין את המיקסים האלה.

האזנה נעימה.