No. 2: Alex

אם רובי הוא הסיידקיק שלי בסאגה של קו 90* אז אלכס הוא אויבי הנצחי (archnemesis). כל בוקר בו אני מגיע לתחנה בעשרה לתשע, אלכס כבר נמצא שם לפני, מתהלך בחוסר נוחות ומתמתח. הכל נעשה עם חיוך לסובבים אותו, אבל מדי פעם מבליח אלי מבט – "אני רואה אותך".

אלכס מתכונן לזינוק

כן. זהו אלכס. אל תתנו למראה הפנסיונרי להטעות אותכם. אלכס לא יבחל באמצעים בשביל לעלות ראשון לאוטובוס ולהתיישב במושבים היחידים.

הו הו! המושבים היחידים! לעולם אֶתְהֶה כל עת שאראה אנשים מוותרים על מושבים אלה מרצון. מדוע שאדם ירצה לחלוק מגע עם זר? האם זה יצר סקרנות כלשהו? תפיסה רומנטית לגבי אוטובוסים כמקום בו "יום אחד שהיה נדמה כסתם יום רגיל פגשתי את אהבת חיי שהתיישבה לידי"? כדי להרגיע את עצמי, אני אומר לעצמי שזה נעשה מתוך בורות. אנשים שלא סיגלו לעצמם איסטינקטים בריאים.

בכל מקרה, בקו 90 אין הרבה מושבים יחידים. יש שניים** ליתר דיוק. מה אם כן הבעיה? (אני שומע אתכם שואלים) מושב אחד לך ומושב אחד לאלכס! ובכן תמיד יש בן אדם שלישי שגם רוצה, ולפעמים, מסיבות שאינן תלוית בי או באלכס, אותו אדם שלישי עולה ראשון לאוטובוס***. בשורה התחתונה, אלכס הוא התחרות הכי קשה ולכן אני תמיד מציב את עצמי אל מולו כך שאם אני מנצח אותו – אני בטוח אשב באחד מהכסאות היחידים.

אבל זה לא פשוט. מהרגע שהנהג פותח את הדלת אלכס דוהר פנימה. מעשה מחוצף לכל הדיעות. אדם צעיר יותר היה מקבל מיד נזיפה מהנהג: "שניה אני מתארגן פה! תחכה בסבלנות". אבל מי יצעק על קשיש שגם ככה נראה כאילו הוא בקושי זוכר את שמו. המנייארות הילדותיות – ההתיישבות בכיסא הנוסעים כאילו אנחנו בהסעה ללונה-פארק – מייצרות תדמית של אדם חלש שמוחו החל לבגוד בו. הכל הצגה כמובן. עליך רק להבחין במהירות בה הוא תופס את המקום, את החלקלקות בה הוא ממקם את עצמו בתור אל הנהג באופן שחוסם גם את אלה שלצידו וגם את אלה שמאחוריו, את האופן בו הוא בוחן את מתחריו עוד בשלב ההמתנה ליד האוטובוס, עוד לפני שהנהג הופיע.

אלכס הוא אתגר. בימים שהוא לא נמצא אני יודע שהמושב יחיד יהיה שלי בוודאות. בימים שהוא נוכח אני תמיד חושש. הנסיעה להרצליה לא קצרה ולעולם אין לדעת מי יתיישב לידך במושבים הזוגיים. אבל בעוד ששנינו נלחמים על אותם משאבים, אני לא רואה אותו כמו את בית הרקונן, או אפילו לא כמו שירחאן (מנקודת המבט של קאא).

אנחנו אוייבים אבל אנחנו גם שותפים לדרך. שנינו מבינים את חשיבות העניין שעל הפרק והמאבק היומי נהיה לשגרה בה שנינו מאשרים אחד לשני את מה ששנינו זקוקים לו. אמנם יש חשיבות כלשהי למי מתיישב קודם, והמתיישב ראשון תמיד מבריק חיוך קטן למפסיד, אבל מה שחשוב באמת זה המאבק. בשורה האחרונה, אם יש שני כיסאות ואני כבר תפסתי אחד – תמיד אעדיף שאלכס ישב על הכסא השני ולא איזה סטודנט במכללת לוינסקי שבמקרה הצליח להתברג פנימה לפניו.

קצת אדמיניסטרציה

1. עירית שיינזינגר המוכשרת עיצבה לוגו יפהפה לקו-90. מעכשיו תוכלו לראות אותו בנגן שלכם כשאתם שומעים את הקובץ במחשב.
2. אני לא יודע אם זה ברור אבל את המיקסטייפים לחלוטין ניתן להוריד. יש חץ קטן כזה על הנגן בצד הימני שלו (כפתור אמצעי). איכות יותר טובה ועבור מסורתיים שכמותי – יותר כיף.

האזנה נעימה.

רשימת הקטעים:

00:00   The Flying House (Opening Theme)

01:01   Blitzen Trapper – Devil's A-Go-Go

02:11   Beastie Boys – Can't, Won't, Don't Stop

03:37   Fingathing – Walk in Space

05:07   Digital_Me – ואיך שלא (אריאל זילבר)

07:09   Birds and Batteries – The Villain

10:33   Asa-Chang and Junray Feat. Koizumi Koyouko – Senaka

14:34   גלעד כהנא – עסיסי

15:32   Record Club – The Black Angel's Death Song (The Velvet Underground cover)

16:12   Weezer – Dreamin'

18:14   The Beach Boys – She's Goin' Bald

21:09   dEUS – Suds & Soda

21:25   Chilly Gonzales – Futuristic Ain't Shit To Me

22:35   Fischerspooner – Wednesday

24:27   Tensnake – Coma Cat

26:25   Kate Bush – Aerial

27:29   Metronomy – A Thing For Me

30:54   Yasunori Mitsuda, Noriko Matsueda, Nobuo Uematsu – The Trial (Chrono Trigger OST)

31:57   Danger Mouse – Star Eyes (I can catch It) (feat. James Mercer)

34:13   Leonard Cohen – The Guests

34:38   Grizzly Bear – Two Weeks

35:02   M.I.A – Bucky Done Gun

35:53   Lilly Allen – Chinese

37:15   Hot Chip – One Life Stand

39:26   רייסקינדר – גם אני בקטע

* יהיה זה מדוייק יותר להגדיר אותו כמין חיל פרשים כזה שמציל את היום ברגע האחרון סטייל פלקור מהסיפור שאינו נגמר. רק פחות פרוותי.

** האמת שאם מחשיבים את המושב שמאחורי הנהג (זה שמיועד למבוגרים) אז יש שלושה. והאמת שסטטיסטית אין הרבה מבוגרים על הקו הזה ולכן הסיכון בהתיישבות בו הוא יחסית נמוך. אבל כבר יצא לי לקום בכיכר המדינה ולעמוד את שארית הדרך.

*** על מנת להסביר כיצד אירוע כזה קורה אצטרך לפרוש פה את כל התורה העומדת מאחורי תפישת מקום טוב באוטובוס, מה גם שזהו תחום שאני עדיין לומד ושיש אספקטים בו שאני עדיין לא מומחה בהם.