No 4: Everybody's Throwing Di*k

זה לא רק אני. גם קו 90 הגיע היום ב-40 דקות איחור. האמת שכשאני חושב על זה נתקלתי לאחרונה בכמה חיפופים קשים מהמגזר הפרטי. במובן הזה מטרופולין עשו משהו חכם – הם צמצמו את הציבורי בתחבורה הציבורית. לא שאני תמים וחושב שהם עשו את זה בחכמה, אבל יצא להם לעשות משהו חכם.

כבר כמה זמן חשבתי על זה שראוי שאני אפרט את מגוון השינויים שנכנסו לקו 90 מאז שעבר מידיה השמנמנות והעייפות של דן לאלו הלא פחות שמנמנות אבל כנראה פחות עייפות של מטרופולין. בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט על חדוות ה-wifi, וכמה כיף זה שאפשר לדעת בדיוק (פלוס מינוס 3 דקות) מתי האוטובוס מגיע לתחנה ולא להתייבש בשמש. אבל מאז הראשון למאי (בו השיקו מטרופולין את קו 90 החדש)כבר עבר מספיק זמן בשביל הציוד החדיש של מטרופולין להתקלקל. השירות שאמור ליידע מתי האוטובוס אמור להגיע לא עובד כמעט כל הזמן, וברגעים אלה אני כותב פוסט זה לא בבלוג של האתר אלא בוורד, שכן ה-wifi גם לא עובד.

אבל לצאת עם פרסומים על wifi ושאר שיגועים ולא לדאוג שהם יעבדו זה לא חכם במיוחד (זה גם היה צפוי במידת מה). יותר מעניין מה שקרה לחוויית הנסיעה. למי שלא זוכר איך אוטובוס של דן נראה אני מפנה לפוסט המאלף שכאן לרענון קטן. האוטובוסים של דן, לטוב או לרע, הם מרחבים ציבוריים. קודם כל יש את הכסאות הלא ברורים האלה שפונים נגד כיוון הנסיעה, אלה שכשאתה יושב בהם (כנגד שיקול הדעת הבריא שלך) כל האוטובוס בוהה בך. אבל זה לא רק זה. האוטובוס בנוי עם שיפועים. יש איזורים גבוהים ויש נמוכים. באוטובוסים של מטרופולין (כמו באוטובוסים של אגד, או של רוב חברות האוטובוסים לצורך העניין) כל הכסאות באותו גובה, ובנוסף לכך המושבים גבוהים. התוצאה – הנוסעים לא רואים אחד את השני. מעבר לריפוד האפרפר מבצבצות פדחות אלה או אחרות, אבל אף פעם לא פנים, שכן כל פני הנוסעים פונות לאותו כיוון.

אני חושב שבזמנו הכרתי את הפנים הקבועות של נוסעים בקו 90. לפחות את אלה שנסעו בשעות שלי. בימים אלו, יש את אלה שאני מזהה בבוקר, כשאני עדיין לא הוצאתי את הספר או המחשב ואני מציץ מי עולה בתחנות הראשונות. אבל גם זו פעילות לא מושכת במיוחד. הנה שדה הראיה שלי בעת כתיבת פוסט זה:

אני בשוק שלא צעקו עלי שאני מצלם עם פלש

פדחת (כנראה) נשית

זה פחות או יותר מה יש. משענת אפורה ממול, חלון מימין (אם התמזל מזלך) ומדי פעם פדחת. זו חווית הנסיעה. יש משהו בזה שמזכיר תאי רכבת כמו בסרטים זרים (או סרטי הארי פוטר), אלה שיש להם דלת ושיוצרים בידוד לך ולשותפך לתא (או שותפך למושב במקרה של האוטובוס). ואני מניח שעבור רוב הנוסעים הפרטיות הזו במרחב הציבורי די מנחמת.

אותי זה קצת מדכא. גם בגלל שאני אוהב לבהות באנשים וגם בגלל שהמושבים צפופים יותר ולכן פחות נוח. ואולי אני גם מתגעגע קצת למושבים היחידים. אבל אני חושב שאחד הדברים שהכי מפריעים לי זה שתוצר לוואי של זה הוא פירוק התודעה הציבורית. אם כולנו רק פרטים שנוסעים באוטובוס, אנחנו מפסיקים להיות ציבור. אני בטוח שיצא לכם כבר פעם לשבת באוטובוס של דן (אפילו לא יותר מדי מקדימה) ולשמוע איזו נוסעת (לרוב מבוגרת) נוזפת בנהג על זה שהוא איחר או לא עצר בתחנה. אתה ממש יכול להרגיש את הלחץ של הנהג כשהוא יודע שחצי אוטובוס עכשיו שומע שנוזפים בו. כזה דבר לא יקרה יותר בקו 90. היום הנוסעת עלתה ודבר ראשון שאלה את הנהג איך היא מתלוננת על זה שהיא חיכתה 40 דקות לאוטובוס. הוא השיב לה כמובן באדיבות את מספר הטלפון של שירות הלקוחות – ושם זה נגמר. אף אחד בתוך האוטובוס לא שמע ובגלל שהכניסה לאוטובוס צרה אני בטוח ששאר הנוסעים שעמדו בחוץ לא שמעו את הפניה שלה. בכלל, אני מזמין אתכם לעלות לאוטובוס של מטרופולין כשהמושבים מלאים. באותו רגע שעומדים על יד הנהג ומביטים פנימה אל המעבר, מנסים לזהות מושבים פנויים, יש משהו בתמונה שמזכיר הסעת אסירים. ועל אסירים אין שום בעיה לזרוק זין.

המיקס הזה הוא לחלוטין *לא* תוצר של זריקת זין. פשוט עבדתי עליו הרבה זמן. לצערי נגמר לי המקום בחשבון החינמי של סאונדקלאוד, אז כרגע זה הפתרון שמצאתי. מי שרוצה לשמוע מהרשת שילחץ על פליי, מי שרוצה להוריד למחשב – כפתור ימני ו-Save as בלינק שמתחת. האזנה נעימה.

No 4: Everybody's throwing Di*k

לינק לפודקאסט

רשימת הקטעים:

00:00 3-2-1 Contact Opening Theme

00:11 Outkast – Bombs over Baghdad

00:40 Why? – The Vowels Pt. 2

02:46 Gonjasufi – Kowboyz And Indians

04:33 Outkast – Last Call

05:43 Mark Ronson & The Business INTL – Bang Bang Bang

07:58 Prefuse73 – Busy Signal

08:33 Arvo Pärt – Fratres

10:27 Amanda Palmer – Idioteque

12:08 XTC – Making Plans for Nigel

13:10 Ben Folds Five – One Angry Dwarf and 200 solemn faces

14:53 Chilly Gonzales – I am Europe

16:04 Mysterious Cities of Gold (OST) – Flight of the Concord

17:36 Ween – Drifter in the Dark

2 תגובות

  1. טוב שאתה מעלה את עניין האוטובוסים של מטרופולין. על אף שלא זוכר אם נסעתי בהם אי פעם, נראה לי שמצדם של הלא-נוסעים, יש לאוטובוסים האלה השפעה ממש הרסנית על המרחב הציבורי. האוטובוסים של דן, בגובה שלהם, בחלונות הגדולות שמאפשרים מבטים פנימה והחוצה ובשמנמנות החיונית שלהם, תמיד נראו לי כמו חלק מהעיר. האוטובוסים של מטרופולין, אוטובוסים בינעירוניים מובהקים שמסתובבים באמצע העיר, פשוט לא שייכים. לא בגודל, לא בקוטר הסיבוב, לא בצבע החום הזה שלהם, ולא בזה שאם אתה נוהג על טוסטוס אין מצב שהנהג רואה אותך.

  2. אחד הדברים שכתיבת הפוסט האלה עוררה (ואין כאן תגלית גדולה) זה האופן בו אנחנו תופסים דברים מסויימים כטבעיים פשוט מכיוון שהתרגלנו אליהם.
    אני לא יודע אם האוטובוס של דן השתלבו טוב יותר. אני יודע לדגומא שאלה עם האקורדיון תמיד נראו לי מאיימים מעט (ועד היום אני לא מבין איך נהגים יכולים לחשב איך לפנות עם המפלצות האלה). אבל מה שאתה אומר בנוגע לגודל של האוטובוסים של מטרופולין (ואולי יותר ספציפית – הגובה שלהם) נכון ובהחלט מרגיש כהפרעה במרחב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: